פסק-דין בתיק ע"א 45524-03-11

א.         בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט חננאל שרעבי) מיום 02/02/11, בת.א. 4448-09-08, לפיו חויבה המשיבה (המערערת שכנגד) לשלם למערערת את הסכום של 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, ללא צו להוצאות.

ב.         הנסיבות בתמצית הינן אלה: המשיבה מחזיקה אולם אירועים בהרצליה. ביום 24/02/00 נחתם בין הצדדים הסכם, במסגרתו סוכם שהמערערת תבדוק ותטפל בעבור המשיבה בתשלומי חובה שהמשיבה נדרשה לשלם לעיריית הרצליה, בין אם שולמו ובין אם עומדים בדרישת תשלום.

ג.          ביום 25/12/06 פנתה עיריית הרצליה למשיבה והודיעה לה על תיקון שומת הארנונה לשנים 1999-2006 בגין הנכס, ונוכח תיקון השומה נדרשה המשיבה לשלם לעירייה תוספת חיוב בסכום של 2,154,044 ש"ח עד ליום 25/01/07. המשיבה העבירה למערערת את מכתב הדרישה של העירייה לטיפול, והמערערת אף החלה לטפל בו. בסופו של יום, בוטלה תוספת החיוב על פי מכתב הדרישה.

ד.         לטענת המערערת, הדרישה בוטלה בזכות פעולותיה, ועל כן היא זכאית לשכר טרחה על פי ההסכם שבין הצדדים, בעוד שהמשיבה טענה שמה שהביא בסופו של יום לביטול הדרישה, הוא פועלה של מנהלת המשיבה, הגב' אהובה שאקי.

ה.         לטענת המשיבה, אין המערערת זכאית לשכר טרחה בגין טיפולה במכתב הדרישה על פי ההסכם, זאת הואיל ונכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה אודות טיפול המערערת במכתב הדרישה. על פי ההסכם בעל-פה, לגירסת המשיבה, שכר הטרחה של המערערת בגין פעולותיה בנדון ינוע בין 10,000 עד 15,000 ש"ח לכל היותר.

ו.          בית משפט קמא ציין בפסק-דינו שעיקר המחלוקת בין הצדדים היא, האם זכאית המערערת בגין טיפולה לשכר טרחה בהתאם להסכם (כטענתה), או שמא (כטענת המשיבה) נכרת הסכם אחר, בעל-פה, בין הצדדים, על פיו זכאית המערערת לשכר טרחה בסכום קצוב שהוסכם עליו בין הצדדים, כשלטענת המשיבה שיעורו הוא בטווח שבין 10,000 עד 15,000 ש"ח לכל היותר.

ז.          בית משפט קמא קבע, שלהסכם שנחתם בין הצדדים ביום 24/02/00 אין תוקף בטיפול עתידי, דהיינו, בגין פעולה עתידית הקשורה לטיפולה של המערערת בתשלומי החובה של המשיבה מול הרשות המקומית.

בית משפט קמא ציין, שלמעשה יש לפרש את ההסכם שבין הצדדים לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ומתוך נסיבות העניין.

ח.         בית משפט קמא קיבל את גירסתה של מנהלת המשיבה (הגב' אהובה שאקי) כמהימנה. המשיבה סברה, כי ההסכם חל אך ורק על תשלומי העבר, ולטעמו של בית משפט קמא תשלומי העבר כוללים גם תשלומים הנדרשים על ידי העירייה עד למועד חתימת ההסכם. כך גם פירש בית משפט קמא את ההסכם שבין הצדדים בציינו, בין היתר, שיש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו (המערערת).

בית משפט קמא הוסיף, שעצם הטיפול המשפטי של המערערת בתשלומי החובה של המשיבה לרשות המקומית, מעבר לתקופת ההסכם, אינה מלמדת בהכרח שכל טיפול כזה כפוף להסכם, ובכל מקרה יש לדון לגופו.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, על יסוד ניתוח הראיות שבפניו, שבין מנהל המערערת, מר דוידי, לבין מנהלת המשיבה, הגב' אהובה שאקי, סוכם (טרם טיפולה של המערערת במכתב הדרישה של העירייה), כי בעבור הטיפול במכתב הדרישה תקבל המערערת שכר טרחה בסכום קצוב. לגבי שיעורו של סכום זה חלוקים הצדדים, אך מכל מקום המסקנה היא ששני הצדדים הבינו שההסכם משנת 2000 איננו חל בכל הקשור לטיפולה של המערערת במכתב הדרישה.

ט.         בית משפט קמא קבע, כי המערערת זכאית לשכר טרחה, וציין כי בין הצדדים הוסכם שהמערערת תהא זכאית לסכום קצוב בגין טיפולה בביטול חיובי מכתב הדרישה של העירייה, והוסיף שהמערערת הייתה מעורבת בטיפול בביטול חיובי מכתב הדרישה, דא עקא, לא הוכח מה סכום שכר הטרחה שהוסכם עליו.

י.          במחלוקת שבין הצדדים ציין בית משפט קמא, כי לאחר ששקלל את כל פעולותיה של המערערת בנדון, סבור הוא שהשכר (הקצוב) בסכום של 75,000 ש"ח בתוספת מע"מ נכון ליום פסק הדין, הוא בגדר שכר ראוי.

עוד קבע בית משפט קמא, שאין המשיבה רשאית לקזז את ההוצאות שהיא חויבה בהן בסכום של 35,000 ש"ח, בגין התביעה שהיא הגישה ביוזמת המערערת להחזר תשלומי העבר נשוא ת.א. 98841/00, בית משפט שלום תל-אביב, תביעה שנדחתה.

בית משפט קמא הוסיף, שנוכח הפער בין סכום התביעה לסכום הזכייה, לא יהא צו להוצאות.

י"א.      שני הצדדים מיאנו להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא. המערערת טוענת בערעורה, שיש לחייב את המשיבה במלוא סכום התביעה, הוא התשלום המוסכם בין המערערת לבין המשיבה בתוספת מע"מ, ולחלופין, ראוי לפסוק שכר בשיעור של 25-35% מן הסכום שנחסך למשיבה, בתוספת מע"מ.

לעומת זאת טוענת המשיבה בערעור-שכנגד, שלא הייתה כל הצדקה לחייב אותה בתשלום שכר טרחה ראוי. לטעמה, גם אילו היה מקום לחייב אותה בתשלום שכר טרחה ראוי, הרי אין הוא עולה על 15,000 ש"ח, וממנו יש לקזז את ההוצאות בסך 35,000 ש"ח שנאלצה המשיבה לשלם לעירייה בגין ת.א. 98841/00, ומכל מקום תביעת המערערת לקבל שכר טרחה לפי ההסכם משנת 2000 היה ניסיון להוציא מן המשיבה כספים בחוסר תום לב, כשהסכם שכר הטרחה משנת 2000 כלל איננו חל בענייננו.

כמו כן, מדגישה המשיבה בערעור-שכנגד, שבכתב התביעה של המערערת לא נתבע כלל שכר ראוי, אלא אך ורק שכר טרחה לפי ההסכם משנת 2000, ומשנקבע שלהסכם זה אין תחולה בענייננו, לא היה כל שיקול דעת לבית המשפט לפסוק שכר ראוי כלשהו לזכות המערערת.

י"ב.      עד כאן תמצית נסיבות העניין ותמצית טענותיהם של הצדדים, אשר הגישו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים גדושי מסמכים. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 08/11/11 הוסיפו ופירטו בפנינו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל-פה, לרבות הפנייה לפסיקה רלוונטית.